פסק-דין בתיק ע"פ 29340-12-10

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.         המערער - מר קובי שי - הורשע על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (פ' 532/08; השופטת רוית צדיק) בעבירה של העסקת עובד זר שלא כדין, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים), בהתייחס לחמישה עובדים. הערעור שבפנינו הינו על עצם ההרשעה, ולחלופין על חומרת העונש שהוטל עליו.

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי

2.                המערער היה, בתקופה הרלוונטית, הבעלים של בית מגורים ברח' היסמין 2 בנס ציונה (להלן - הנכס) . ביום 12.7.04 נערכה ביקורת של מפקחי משרד התמ"ת בנכס, ונמצאו בה חמישה עובדים זרים, אשר הועסקו ללא היתר, בביצוע עבודות טיח (להלן - העובדים).

3.                המערער הודה כי הנכס היה בבעלותו, וכי במועד הביקורת בנה בו את ביתו הפרטי. עם זאת טען כי התקשר, לצורך ביצוע עבודות הבנייה, עם גוף מקצועי אשר פיקח על הבנייה מטעמו, וקישר בינו לבין הקבלנים שביצעו את העבודה. המערער הדגיש כי לא העסיק עובדים כלשהם אלא רק קבלנים, אשר היו אחראים כלפיו לכל הכרוך בביצוע העבודות, לרבות עבודות הטיח.  

4.                 בית הדין האזורי, לאחר שמיעת הראיות, החליט להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בית הדין קבע בהקשר זה את הדברים הבאים:

א.      בהתחשב בכך שהעובדים נמצאו מבצעים עבודות בנייה בנכסו של המערער, " קמה חזקה על פיה מתקיימים יחסי עובד - מעביד בין הנאשם למבצע העבודה", והנטל הועבר למערער להוכיח כי אין הדבר כך.

ב.       המערער טען כי העובדים הועסקו על ידי קבלן בשם עומר אבו ראס, והציג הסכם בכתב שנחתם עימו לצורך ביצוע עבודות שלד. עם זאת, לא הוכח כי קבלן זה היה אחראי גם על ביצוע עבודות טיח.

ג.        המערער הציג טיוטת הסכם נוסף, המתייחס לעבודות טיח, מול קבלן בשם "באשיר" - ללא ציון שם משפחתו. עם זאת, טיוטה זו לא נחתמה על ידי המערער, מבלי שהוסבר מדוע, וממילא לא ניתן לתת לה משקל. בית הדין הוסיף כי ככל שקבלן עבודות הטיח היה "באשיר" - לא ברור מדוע הפנה המערער, בהודעתו בפני המפקח, לעומר אבו ראס.

ד.       הן עומר אבו ראס, והן באשיר, לא זומנו על ידי המערער למתן עדות לצורך תמיכה בגרסתו.

ה.      המערער הפנה בנוסף להסכם שנחתם בינו לבין חברת "רון מהנדסים", במסגרתה לקחה על עצמה חברה זו לפקח על בניית הבית (להלן גם - החברה המפקחת). הסכם זה אמנם חייב את החברה המפקחת לאסוף הצעות מקבלנים לצורך ביצוע הפרויקט, אך הבחירה בזהות הקבלן המבצע הושארה לשיקול דעתו של המערער. המערער אף הודה כי הוא שהתקשר עם הקבלנים וחתם על ההסכמים מולם. לא ניתן לפיכך להעביר את האחריות להעסקת העובדים לכתפיה של החברה המפקחת.

ו.        לאור כל זאת, וכאשר " לא מצאתי את עדות הנאשם כאמינה ומהימנה עלי", המערער לא עמד בנטל לסתור את החזקה. ממילא, " אף לו הוכח כי הנאשם לא היה המעסיק הישיר של העובדים אשר נמצאו בנכס שבבעלותו, אין הוא פטור מאחריות משנדרש הוא לוודא כי העובדים המבצעים עבודות בנכסו אכן עובדים בהיתר הם".

ז.        באשר ליסוד הנפשי - " לא הוכח כי הנאשם התקשר בהסכם עם קבלן משנה ואף לו עשה כן, עדיין חובה עליו היה לברר מעמדם של העובדים בנכס שבבעלותו, האם יש להם היתר עבודה בישראל, אם לאו. משהנאשם נמנע מלברר ולבדוק הדרוש בירור על כן, מתקיים היסוד הנפשי של "מודעות" תוך עצימת עיניים".

ח.      במאמר מוסגר נעיר כי המשיבה לא ביקשה להסתמך על סעיף 4 לחוק עובדים זרים, הקובע חבות בהתייחס ל"מעסיק בפועל".

5.                 המערער הורשע, לאור האמור לעיל, בהעסקה שלא כדין של חמישה עובדים זרים, והושת עליו קנס בסך של 65,000 ש"ח, לתשלום ב - 20 תשלומים חודשיים. בנוסף נדרש לחתום על התחייבות, להימנע מביצוע עבירות על פי חוק עובדים זרים, לתקופה של שלוש שנים.

טענות הצדדים

6.                 המערער טען כי החזקה עליה הסתמך בית הדין האזורי הינה " בלתי חוקית ושגויה בתכלית", שכן לא נקבעה בחוק כלשהו ועומדת בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לגישתו, " גם אם הנאשם היה קורא את ספר החוקים כולו... לא יכול היה לדעת שהוא ייחשב עבריין רק בגלל החשש שמא קבלן הפועל מטעמו יעסיק עובדים זרים ללא היתר".

המערער טען עוד כי קביעת בית הדין האזורי, לפיה גם אם המערער אינו מעסיקם של העובדים יש להטיל עליו אחריות - אינה יכולה לעמוד שכן יש בכך חריגה מהותית מיסודותיה העובדתיים של העבירה כפי שהוגדרו על ידי המחוקק.

7.         המערער טען, לחלופין, כנגד דרך יישומה של החזקה בעניינו. המערער הדגיש כי לא היה מעסיקם של העובדים, כלל לא הכירם, כלל לא נתן להם הנחיות עבודה, לא ידע מהם תנאי עבודתם ולא שילם להם מעולם - כאשר הוכיח זאת באמצעות עדותו ובאמצעות עדותו של מנהל החברה המפקחת, אשר לא נסתרו ואיש מעדי המשיבה לא טען אחרת. בהתחשב בכך, לא ניתן היה לקבוע כי הוכחו יסודות העבירה לגביו, ודאי לא ברמת ההוכחה הדרושה במשפט פלילי.